למי שמכיר את הסידרה בנטפליקס..."אן עם הצמות"....ולמי שלא, ממליצה בחום לראות...!! ואולי לחוות שוב את הילד/ילדה שבנו, שמאוהבים בחיים, בטבע למרות כל החוויות הלא קלות שעברה בחייה...אן היא מן טיפוס כזה שלא מסוגל שהחיים יעברו על ידו...היא כולה אש ושמחה, וכשרע אז היא גם יודעת להישאב לרע...אבל לא להרבה זמן...היא נפש פיוטית, שכל ציפור, שועל או עלה של עץ יכול לעורר בה שוב את החשק לחיות...וזאת פשוט הקדמה למשהו אחר שרציתי לספר....הסידרה הזו שבתה את ליבי, את הספר המקורי מעולם לא קראתי, כך שאת הכרת התודה אני חייבת לסופרת המופלאה לוסי מוד מונטגומרי וליופי של הנשמה שלה!!
..ולעיניינינו...לאחד הפרקים, מגיעות דמויות חדשות לסדרה, הן מהשבט האינדיאני שנקרא מיקמק...אן מתחברת לאחת הילדות האינדיאניות ושתיהן חולקות חברות מיוחדת שחוצה תרבויות...גם אותי הילדה הזאת שבתה,והאנרגיה שעוברת מהמשפחה והשבט שלה נגע בי עמוקות...לא אהרוס ואספר את הכל, אך הסיפור לא היה קל.. והזכיר לי גם סיפורים אחרים, שליוו אותנו לאורך ההיסטוריה, בהם ניסינו או ניסו לשנות אותנו...כך שנהיה כמו כולם...
בסופו של הפרק התיישבתי על יד הפסנתר, בערה בי התשוקה להגיד תודה לאותה תקופה, בה האינדיאנים היו עדיין אינדיאנים, והמסורת שלהם, העדינות, החוכמה העמוקה, הידע הקדום והחמלה שלהם זרמו מהם והחוצה...תמיד הרגשתי קשורה אליהם באיזושהי צורה.. וכאב לי מאוד לראות את התקופה הזו בה האנשים הלבנים אנסו אותם להיות כמוהם ...נשבר לי הלב לראות את הילדה הזאת נופלת לאפלה שלא קשורה אליה...
לפני שהתחלתי לנגן הרמתי את הראש ולהפתעתי נזכרתי שמעל הפסנתר שלי מתנוססת מפה שבעלי תלה, של כל השבטים האינידיאנים שהיו בארה"ב, התרגשתי מאוד כשראיתי את שבט המיקמק שם גם...אז מונטגומרי לא המציאה לגמרי את הסיפור...(;
אז ישבתי ונשמתי והזמנתי את אותו השבט ואת הדמויות המרתקות מהסידרה שנגעו בי והעירו את אותם חלקים גם בי, וניגנתי את אשר על ליבי.
יותר מכל הרגשתי את הצורך להודות לתרבות המפוארת הזאת, שידעה תקופות יפות ופחות יפות., ולמזג גם את החלק הזה שבי...שהיה שם.
את השיר / סיפור הזה הקדשתי לכם...שבט המיקמק ...
コメント