דמנציה
השראה אסורה ...
הינה אני עומד לבוש במקטורן שחור באמצע שדה בשעת דמדומים והערפל אותי כבר עוטף מכל הכיוונים, זאת תקופה אפלה של חיי. בלי מחשבות, בלי אהבות, בלי נגיעה וגם בלי פגיעה, אין מוזה ואין השראה, אני חייב להמשיך קדימה ואולי אני שוב נופל, כבר פעמים רבות עמדתי בין עיר המתים לעיר החיים . וכמה פעמים קבלתי את התפקיד של משיט הסירה, רואה את עצמי עומד על בניין גבוה ורוצה לקפוץ ולעוף כמו ציפור אפילו עם זה לזמן מועט, רוצה לעצום את עיני ולא להתעורר כלל, יש לי כישרונות רבים אבל אין להם את התמיכה, רוב היום אני מעדיף להיות מתחת לשמיכה. זה הולך להיות ספר אחר ומוזר, כמו בחיי בלי אהבה נכזבת ... בלי תקווה או ציפייה, זה הולך להיות משהו אפל ואולי מצחיק. אבל משהו שלא ברור כלל, מוזר כמו התקופה הזאת ,שהיא אי הבנה עם תחושת ריקנות, שמחה מעורבת באדישות, ייאוש משולב עם עצב כעס וגיחוך. זה הולך להיות משהו אחר משהו לא נקי, לא מתחשב בלי רגש יותר אפל יותר מזיע ויותר מסריח, בלי שום חוקים או מגבלות, ולפרוטוקול אני אומר : "שזו הדרך שנשארה לי, בכדי להתמודד, ורק שתדעו שאני לא מעשן סיגריות ולא שותה אלכוהול, לא מתקרב לסמים , אלו רק התחתונים שלוחצים".